חנוכת מכללת הפיוז’ן

16.5.10

תמיד רצית יותר חופש ורצת לפלסאון.

תמיד רצית לטייל יותר ורצת לפלסאון.

תמיד רצית סתם לא לעשות כלום ורצת לפלסאון.

בוא נשתה קפה בארומה, אמרתי לך בימי שישי,

ואתה רצת לפלסאון – רק לשעתיים אמרת וכבר צהריים.

אם לא השגת את הרכבת של 4:45 בבוקר, היום התחיל לא טוב מבחינתך.

קשה לתאר את גודל המסירות שלך למקום הזה,

את השליטה שלך בכל הרזים,את השעות האינסופיות שבילית כאן.

יום עבודה בן 12-13 שעות, היה נורמטיבי לחלוטין עבורך.

אם חזרת מוקדם יותר, היינו צוחקים ושואלים למה חזרת באמצע היום?

עד הרגע בו צנחת בשובך על הכורסה, שלושה שבועות בלבד לפני מותך.

אני לא יכול יותר, אמרת לי ולא קמת עוד.

אך סמלי הוא, שתמונתך האחרונה צולמה ביום כייף ,אליו עדיין התעקשת לצאת.

אתה מקדימה וניצן שקד אחריך. קשה לי להביט בתמונה זו,

המוות כבר חרת את סימנו על פניך.

לאחר לכתך, קיבלנו ואנו ממשיכים לקבל, חיבוק דואג ואוהב ממשפחת הפיוז’ן.

החלטתם לקרוא חדר הדרכה על שמך, חיממה את ליבנו –

אין ראוי ממך למחווה שכזו ואנו מודים עליה מכל ליבנו.

Leave a Reply

*